Skip to content

סיפור על שלולית ועל איש הבננה

מאת: עמית בן בסט

רשומה מיוחדת לקראת הרצועה הספקנית בכנס עולמות.

78px-The_Hitchhiker's_Guide_to_the_Galaxy_HEB_coverבכנס בָּיוֹטָה השני לחיים מלאכותיים שנערך בשנת 1998 נתן סופר המדע הבדיוני המנוח דגלאס אדמס הרצאה. דגלאס אדמס לא היה סופר רגיל. למעשה הוא לא כתב הרבה מאוד. והספרים שהוא כן כתב השתייכו לזן מיוחד. הם היו מלאים בהומור, אבל מאחורי ההומור היתה מחשבה חדה והיו תובנות מבריקות. אדמס התעניין במדע, וזכה להערכה לא מעטה בקרב חובבי מדע רבים. הוא נהג להנחות ואף להשתתף מדי פעם בדיונים שעוסקים בנושאים מדעיים על אף שלא היתה לו השכלה מדעית. וזו גם הסיבה שמצא את עצמו בכנס ביוטה האמור.

בהרצאתו הנ"ל דן אדמס במקור הרעיון של האל היוצר והוא ניסה להסביר אותו, בין השאר, בעזרת ניסוי מחשבתי[1] קטן ומעניין. תארו לכם שבוקר אחד, אחרי לילה גשום, שלולית קטנה מבורכת לפתע בתודעה כמו אנושית. הדבר הראשון שהשלולית חושבת לעצמה הוא "באיזה עולם מעניין אני מוצאת את עצמי פתאום. חור מעניין שאני מוצאת את עצמי בו. מתאים לי די טוב". ואז היא ממשיכה "למעשה, הוא מתאים לי באופן מושלם. הוא בוודאי נוצר כדי שאני אתקיים בו". והרעיון הזה נטמע כל-כך חזק שגם כאשר השמש עולה ומתחילה לאדות את השלולית, היא לא באמת מודאגת כי העולם הרי נברא במיוחד כדי שהיא תוכל לאכלס את החור שלה. הרגע שבו היא מתאדה לחלוטין, מסיים אדמס בבדיחה אופיינית, ודאי בא לשלולית בהפתעה גמורה.

 הנמשל פשוט למדי, ואדמס אינו הראשון שהציע את הרעיון. בני האדם הם יוצרי חפצים, והם מרוכזים בעצמם. בנוסף לכך הם התפתחו במהלך האבולוציה שלהם להתאים לסביבתם וגם לנסות את היד של יוצר החפצים בכל אשר יפנו. אז כשהאדם הפרה-היסטורי מתפנה לרגע לחשוב על מצבו הקיומי, ורואה סביבו את כל  הדברים המורכבים והמופלאים שבטבע, הוא כמעט לא יכול שלא להניח שמישהו יצר אותם. וכשהוא שם לב כמה הדברים שבטבע נראים כמותאמים לו (מרוכז בעצמו זוכרים. הפרחים היפים יפים בשבילו כמו שהוא רואה את זה) לא נותר לו אלא להניח שכל הפרוייקט נוצר למענו מסיבה זו או אחרת. האדם הקדמון כמעט לא יכול שלא להיות בריאתן (אודיו של כל ההרצאה זמין בלינק שבפסקה הראשונה. את החלק הרלוונטי ניתן לשמוע כאן).

ומהאדם הקדמון הפרה היסטורי נעבור לדוגמא מודרנית יותר. ריי קומפורט הוא בריאתן ומנהיג התנועה הדתית "דרך האדון". פועלו כולל שידורי רדיו, פרסום ספרים, מכירת מוצרים שונים וערוץ יוטיוב, בין השאר. קומפורט הוא מחזיר בתשובה בריאתן מהדור הישן, שמאמין בסיפור בריאה מילולי ובכל סיפורי ספר בראשית כפשוטם. מין זמיר כהן נוצרי כזה. גם לקומפורט יש מין "ניסוי מחשבתי" שנועד לשכנע את המאזינים לו בתפיסת עולמו, או יותר נכון לומר שיש לו דוגמא. הדוגמא של קומפורט,  ההוכחה שלו לכך שהבריאה נכונה והאבולוציה שגויה, היא הבננה.

בננה (תמונת אילוסטרציה)אתם אולי חושבים שאני מתלוצץ, אבל לא. אומנם הוא נסוג מזה כבר, אבל ריי קומפורט ממשניסה להוכיח בעבר שיש אל מעצב ואין אבולוציה בעזרת בננה. בעקבות נסיון זה זכה ריי קומפורט בקהילה הספקנית/אתאיסטית לכינוי המשעשע "איש הבננה" (Banana Man), ולא מעט סרטונים ומאמרים הלועגים לו ולטיעוניו עלו לרשת. הסיבה אגב, שריי קומפורט כל-כך טועה שאפילו הוא נאלץ לחזור בו מטענותיו (וזה דבר שכמעט לא קורה אצל בריאתנים) היא שלא רק שהבננה התפתחה באבולוציה, רוב התכונות שקומפורט מדבר עליהן בסרטון התפתחו באבולוציה מתועדת, תחת ידם של בני אדם שהשביחו את הבננה בברירה מלאכותית. בסרטון כאן ניתן לראות שוב את טיעון הבננה של קומפורט ואחריו (החל מזמן 0:57) את ההסבר בליווי תמונות של קרוביה של הבננה הקיימים במקומות שונים בעולם.

ושלא תחשבו שאני עושה לקומפורט חיים קשים שלא בצדק. הטיעונים האחרים של איש הבננה ושל העוזר שלו קירק קמרון (אשר גם לו יש כינוי, אבל בשביל זה תאלצו לבוא להרצאה שלי) אינם ברמה גבוהה יותר. רבים מהם הם פשוט ציטוטים מהברית החדשה. טיעונים אחרים מתריעים בפני ההתדרדרות להתנהגות חייתית שצפויה להוביל אליה קבלה של האבולוציה. למעשה הכי קרוב לטיעון מדעי שהם מגיעים זה אמירות מעורפלות על זה שגוף האדם מאוד מורכב ולכן לא יכול היה להתפתח באבולוציה.

אז מה יש לנו כאן? שני אנשים שאינם מדענים. הראשון, דגלאס אדמס, מבין את ערכו של המדע ואת חשיבותה של האבולוציה ומצליח לעורר מחשבה ולהשכיל ובו בזמן גורם לנו להנות ולצחוק. הוא מאיר לנו בעזרת דוגמא משעשעת על טבעה של נקודת המבט המעוותת שכל-כך טבעית לנו. מצד שני יש לנו דוגמא למה שקורה כשמקבלים את נקודת המבט הזו בלי שאלות, בצורת המנהיג הדתי ריי קומפורט. קמפורט גם הוא לא מדען, והוא לא מעוניין במדע כי הוא כבר יודע את האמת לשיטתו. הוא לא מעורר מחשבה באופן מיוחד, ולא משכיל אותנו (למעשה הוא מנסה למנוע ממאזיניו להשכיל). הוא אמנם גורם גם כן לחלקנו להנות ולצחוק אבל… מסיבות אחרות.

עוד כל הנושא תוכלו לשמוע בהרצאתו של עמית בן-בסט, "יותר ממשוגעים: סיפורים של דארווין והבריאתנים" במסגרת כנס עולמות. ההרצאה תתקיים ביום שני, 9/4, בשעה 16:00. במסגרת הכנס יתקיים גם הפאנל "שגעון של אבולוציה" והרצאות ספקניות נוספות. פרטים נוספים.

[1] הסיפור הקטן שאדמס סיפר אולי לא באמת עונה על הדרישות להיקרא ניסוי מחשבתי בפילוסופיה אך לצורך הדיון אני אקרא לו כך.

ראשים מברברים

מאת: אורן שעיה

לקראת ט"ו בשבט האחרון שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 כתבה צרכנית בנושא פירות יבשים. מטרת הכתבה ראויה – להסביר לצופים שצבעם של רוב הפירות היבשים הססגוניים נובע מהוספת צבעי מאכל מלאכותיים. כאשר מייבשים – לדוגמא – משמש הוא לא נשאר כתום, אלא הופך לחום, ואת זה אנשים לא יקנו. כדי להחזיר לו את הצבע הכתום, היצרנים מוסיפים צבעי מאכל. צבעי המאכל המלאכותיים כנראה זולים יותר מהטבעיים ולכן מועדפים על ידי היצרנים. עד כאן הכול בסדר.

אלא שכעת נכנס לתמונה 'הראש המדבר' ומסע ההפחדות מתחיל. צבעי המאכל מזיקים ומסוכנים, עלולים לגרום לפריחה בעור, הפרעות עיקול קשות, אלרגיות, כאבי ראש והפרעות קשב וריכוז בילדים. הצבעים עשויים מנפט וגופרית ומשמשים, לא תאמינו, להמסת קרח בכבישים. הצבעים נאסרו לשימוש באירופה אך פה בארץ מפקירים אותנו. בקיצור, סכנת נפשות. אם המומחה אמר אז זה נכון, לא?

בטלוויזיה בכלל ובמהדורות החדשות בפרט ישנו שימוש נרחב בטכניקת 'הראשים המדברים' (Talking Head) אשר בה מצולם רק פלג הגוף העליון של המרואיין. המטרה היא לשים דגש על התוכן הנאמר ולא על תנועת הגוף. אחת הסיבות העיקריות לשימוש בהם היא שהכתב אינו נתפס כבעל מומחיות, אלא רק כשליח המוסר לנו את הדברים. כדי להעניק תוקף לדבריו הוא זקוק למומחים, וכאן נכנסים הראשים המדברים: שורה של מומחים המתראיינים תוך צילום חלק גוף עליון, ונותנים משנה תוקף לדיווחו של הכתב. איך אנו יודעים שאלה מומחים? זה מצוין בכתובית המציגה את שמם כמובן. אך מי מבטיח לנו שאלה באמת מומחים?

כהערת אגב, איני מעוניין לעסוק כאן בשאלת בטיחותם של צבעי מאכל מלאכותיים. אם נושא זה טורד את מנוחתכם אני מזמין אתכם לחפש עליו חומר. אני רק אעיר שהתמונה הרבה יותר מורכבת ממה שמוצג בכתבה, שהרטוריקה בכתבה לא הוגנת, ושההיסטריה, לדעתי, אינה במקומה.

השאלה שהעסיקה אותי, כאמור, היא מי הוא אותו מומחה ומהי רמת מומחיותו. הכתובית זיהתה אותו כד"ר חיים סדובסקי, רופא ונטורופת (כך הוא גם מזדהה באתרו האישי). בדיקה קצרה לאחר סיום התכנית אישרה שהאדם, למיטב ידיעתי, כלל אינו רופא, אלא עוסק בנטורופתיה, ושהוא פרסם בעבר ספרים בנושא בריאות ותזונה מנקודת ראות נטורופתית. אתם יכולים לנחש לבד מה היא דעתי על נטורופתיה (או לקרוא כאן).

הייתי משוכנע שראיתי את ד"ר סדובסקי בעבר. כעבור זמן מה נזכרתי – הוא היה עד ההגנה השנוי במחלוקת (שעדותו נמחקה מהפרוטוקול) במשפטו של רומן זדורוב שהורשע ברצח הילדה תאיר ראדה (ניתן לקרא על כך כאן וכאן). האם לעיתונאים זיכרון כה קצר?

'אד-הומינם' אתם זועקים כנגדי, ואני עונה: ובכן, לא ממש. כפי שציינתי, איני מעוניין לדון בטענות שמופיעות בכתבה אלא רק בתקפותו של המומחה. כלומר, גם אם מסקנתי היא שהוא מומחה בעייתי, אין בזאת כדי לבטל את הטענות המופיעות בכתבה – את זה אני משאיר לכם. אך מכיוון שכל מטרתו של הראש המדבר היא לחזק את הדברים מתוקף מומחיותו, דיון במומחיות עצמה הוא לגיטימי בעיני.

כעת צריך להגיע השלב שבו אני מצביע על אשמים, אך בזמן הכתיבה, בעודי מוכן להתקפה, הגעתי למסקנה שאין כאלו. אלא אם כן יוכח לי אחרת, אני נוטה להאמין שסדובסקי באמת רואה את עצמו כמומחה ורוצה לתרום מהידע שלו לטובת הציבור. קשה לבוא בטענות גם לעיתונאית, שהרי אינה מתמחה בתחומי מדע ופסאודו-מדע. היא השיגה מרואיין רהוט, בעל תואר אקדמי רלוונטי (לכאורה), שעוסק בנושא זמן רב ואפילו פרסם על כך ספרים (אם כי שימוש קצר בגוגל אולי היה מצנן את ההתלהבות).

אז כרגיל זה חוזר אלינו הצופים. אנחנו צריכים להפנים שהראשים המדברים הם אמצעי רטורי טלוויזיוני. וכמו כל אמצעי רטורי מוצלח, אפשר להשתמש בו לטוב ולרע. האחריות מוטלת עלינו להיות ספקנים וערניים לעובדה שלא כל ראש מדבר הוא באמת מומחה. הנושא הנידון חשוב לכם? צאו ובדקו בעצמכם.

אתאיזם 2.0: האומנם?

מאת: עמית בן-בסט

[זוית אחרת על הרצאת אתאיזם 2.0 מתפרסמת בפוסט של דפנה שיזף שמתפרסם במקביל, "אתאיזם 2.0: מה שספקנים יכולים ללמוד אולי מהדת"]

יש כמה בעיות בהרצאה "אתאיזם 2.0" של אלאן דה בוטון. קודם כל זו הרצאה שמטרתה יצירה וקידום של מותג חדש, אבל לא נאמר בה כמעט שום דבר חדש. שנית זו הרצאה שמציגה את עצמה כאנטי-תזה להגות האתאיסטית הפופולרית של השנים האחרונות, אבל היא בעיקר חוזרת על דברים שמוכלים בהגות הזו. ושלישית זו הרצאה שאחד המסרים שאפשר להוציא ממנה זה שדמגוגיה זה לא דבר כל-כך גרוע בעצם.

קשה לי להתמודד עם המשימה של לכתוב על ההרצאה הזו בפחות או יותר 1000 מילים. אני נתקל כאן בבעיה דומה לזו בה נתקלתי כשכתבתי ביקורת על יואב בן-דב בנושא אחר. גם כאן אני מוצא את עצמי צריך לכתוב ביקורת שלילית על אדם שאני למעשה מסכים איתו בכל השאלות העובדתיות העיקריות (אין אלוהים, דתות הן דבר מורכב עם הרבה צדדים מעניינים, לחילוניות ליברלית רציונלית קשה לפעמים לפעול באופן אפקטיבי). חוסר ההסכמה פה, חוסר שביעות הרצון שלי מדה בוטון, נובע לא מהעובדות שלו וגם לא מרוב הטענות שלו. התלונה שלי היא מורכבת יותר ונוגעת למסר, לסגנון ולהעדר תוכן מעניין אמיתי בהרצאה. המשימה הלא קלה שלי היא לנסות לשכנע אתכם שהצורה שבה דה בוטון מעביר את ההרצאה שלו עושה אותה לראויה לגינוי, משום שהוא מעביר למאזיניו מסר שהוא למעשה שקרי, וזאת למרות שהעובדות הבסיסיות נכונות.

בעיה נוספת היא שכדי לבסס את הטיעון שלי אני חייב להעביר לכם קצת רקע על כתיבה אתאיסטית של הזמן האחרון שאולי לא יעניין את רובכם, אבל הוא חיוני כדי להבין מה לא בסדר במה שדה בוטון עושה. את הרקע להרצאה של דה בוטון אפשר לסכם בשתי מילים: "האתאיזם החדש". האתאיזם החדש הוא שם שניתן לתופעה תרבותית שהתרחשה בשנים האחרונות. שבמרכזה מספר ספרים על אתאיזם ובמידה רבה נגד דת שנכתבו בשנים האחרונות ומכרו הרבה מאוד עותקים. הכותבים של הספרים האלה, ביחד עם כמה אושיות מדיה ורשת בולטות, זכו לכינוי האתאיסטים החדשים. ביניהם נמנים סם האריס שפתח את גל האתאיזם החדש ב-2005 בספרו The End of Faith, העיתונאי והפולמוסאי כריסטופר היצ'נס שנפטר לאחרונה ושכתב את "אלוהים אינו גדול" ב-2007, הפילוסוף של המדע דניאל דנט שכתב באותה שנה אתBreaking the Spell, וכמובן הביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס שספרו מ-2006 The God Delusion ("יש אלוהים?" בתרגום גרוע לעברית) מכר מיליוני עותקים בעשרות שפות. ויש עוד רבים נוספים. תופעת האתאיזם החדש היא "הדבר הגדול האחרון" שקרה באתאיזם, וכל מי שאומר משהו בעד או נגד אתאיזם בזמן האחרון מדבר במידה רבה עם או על האתאיסטים החדשים, אם לשבח ואם לגנאי.

דה בוטון מציב את עצמו בבירור כאנטי-תזה לאתאיסטים החדשים, ובפרט למפורסם שבהם, ריצ'רד דוקינס. זו פשר ההערה על "צפון אוקספורד" בתחילת ההרצאה שלו. הבעיה עם ההרצאה של דה בוטון היא שהוא מציג מצג שווא. בהתחלת ההרצאה הוא מצהיר על רצונו לחנוך משהו חדש, מהפכני, אתאיזם 2.0, אבל ההבטחה פשוט לא מקויימת בהרצאה שאין בה שום דבר חדש. יותר מכך, אתאיזם 2.0 המנוגד כביכול לאתאיזם החדש מתגלה במידה רבה כהעתקה די בוטה מהאתאיסטים החדשים.

כבר בהתחלה דה בוטון מתחיל ואומר די בזלזול שכמובן שאין אלוהים, וזה בדיוק ה-"חטא" הראשי שהאתאיסטים החדשים בד"כ מואשמים בו ע"י מבקריהם. עצם האמירה, בלי כבוד ובלי סייג ובלי תחכום מיותר שאין אלוהים, היא הפשע שלהם. אל תבינו אותי לא נכון, אני בעד, אבל אין כאן שום דבר חדש. אבל אז מבדיל את עצמו דה בוטון מהאתאיסטים שקדמו לו ואומר שזה אינו סוף הסיפור. הוא מחפש לתנועה שלו אנשים שלמרות שהם לא מאמינים אוהבים את החלקים התרבותיים של הדת, את מזמורי חג המולד ואת הכנסיות היפות וכו'. זה נפלא, ואפילו יש לי יופי של מועמד בשבילו, תושב צפון אוקספורד בשם ריצ'רד דוקינס שציין בעבר מספר פעמים שהוא "נוצרי תרבותי" ונהנה מהרבה מהתרבות הזו. למעשה כל האתאיסטים החדשים המוכרים כבר "נתפסו" עם עצי חג מולד (ראו תמונה). ואם זה לא מספיק אז הרשו לי לדווח לכם שגם בלי קשר קיימות גם היום קהילות מאורגנות ששואבות את ההשראה מהדת אבל נפטרו מהאמונה. הנה למשל ראיון עם רבה אתאיסטית, וגם המראיין כבר הוזכר על ידי במאמר זה אם תשימו לב. היהדות ההומניסטית קיימת כבר כמעט 50 שנה. לנצרות ההומניסטית שורשים עמוקים בהיסטוריה, ולמעשה כבר לפני מאות שנים חלק מהדאיסטים ניסו להוציא את הקישקושים מהנצרות האנגליקנית, והיוניטרים נרדפו ע"י השלטונות על שהכחישו את אלוהותו של ישוע.

בשלב הבא דה בוטון מציע להבין את הדת יותר טוב כדי לגנוב ממנה חלקים ולהרכיב משהו חדש. מאוד מעניין. הבעיה היא ששוב כל הספרים האלה שהזכרתי עוסקים גם הם בפירוק הדת לגורמים ובנסיון להבין ממה היא מורכבת ומה גורם לה לתקתק. עולה על כולם הפילוסוף דניאל דנט שעסק בשאלה רבות ושספרוBreaking the Spell עוסק בדיוק בנושא זה. הנה הרצאה מ-TED של דניאל דנט, יותר מוקדמת והרבה יותר מעניינת. שוב, "האתאיסטים החדשים" היו שם קודם.

בואו ננצל את ההזדמנות להשוות בין השניים: דנט מול דה בוטון, שאת שתי ההרצאות שלהם ראיתי מספר פעמים. דנט מלמד אותנו דברים, הוא מנתח את הדת, הוא מנתח את הספר שהוא מדבר עליו, הוא טוען טענות. הוא גורם לי לרצות לחפש הרצאות ארוכות יותר שלו (למשל). כשאני רואה את דה בוטון אני רואה סוכן מכירות. אדם שלא ממש אומר שום דבר אבל מאוד מוכר את עצמו. הוא נותן לנו שם, אתאיזם 2.0, אבל לא ממלא אותו בתוכן. האתאיסטים החדשים לעומת זאת לא קראו לעצמם בשם זה. הם כתבו ספרים, יצרו תוכן עוררו תנועה, ואז כחלק מהביקורת על התנועה ולמרות המחאות (סם האריס נמנע בכוונה משימוש במילה אתאיזם בספרו הראשון) הם זכו בשם. מה שיש לנו כאן היא הרצאת מיתוג וקידום עצמי אשר משתמשת בחומר ממוחזר תוך כדי שהיא טוענת לחדשנות. הדבר הכי נדיב שאני יכול לומר על דה בוטון זה שאולי הוא לא ממש טרח לברר מה דוקינס ויתר האתאיסטים החדשים בעצם אומרים.

זה משאיר רק דבר אחד לדבר עליו. רק הבדל אחד חשוב בין דה בוטון לבין האתאיסטים החדשים, והוא שנראה שדה בוטון מאוד מתלהב משיטות הדמגוגיה הדתיות. גם דנט בהרצאה שראינו מזכיר אותן, אך בצורה מסתייגת למדי. דה בוטון לעומת זאת מתגעגע לדרשות. הוא רוצה שרטוריקנים אתאיסטים יתקשרו מהדוכן עם הקהל שלהם בקול רועם פסוקים קליטים ופחות ידברו בהגיון. אני לא חושב שזו המטרה שלנו. כמובן שקומוניקטיביות זה חשוב. אבל אנחנו רוצים להעביר מסר מסוים שהוא אמיתי, ולא רק לנצח או לצבור כוח, ולכן הקומוניקטיביות ראוי שתהיה שניה לתוכן. אנחנו רוצים ללמד אנשים לחשוב בעצמם ולא לומר להם "חישבו בעצמכם" ולשמוע "אמן" בתשובה. אנחנו רוצים לעודד אנשים להיות בדיוק סוג האנשים שדרשות חסרות תוכן לא עובדות עליהם. זו משימה קשה. דה בוטון צודק כשהוא אומר שהרבה יותר קל לתפוס אנשים בעזרת חזרה על מסרים פשוטים ומושכים. אבל קשה או לא, זו המשימה שלנו. זו הדרך הנכונה להיות אתאיסטים/ספקנים/רציונליסטים.

[זוית ראייה אחרת על הרצאת אתאיזם 2.0 בפוסט של דפנה שיזף שמתפרסם במקביל,  "אתאיזם 2.0: מה שספקנים יכולים ללמוד אולי מהדת". כדי לא לפזר את הדיון, התגובות לפוסט הזה סגורות. אתם מאד מוזמנים להגיב שם].

אתאיזם 2.0: מה שספקנים יכולים אולי ללמוד מהדת

מאת: דפנה שיזף

[זוית אחרת על הרצאת אתאיזם 2.0 מתפרסמת בפוסט של עמית בן-בסט שמתפרסם במקביל, "אתאיזם 2.0: האמנם?"]

לפני כמה חודשים קראתי מאמר על הבעייתיות של מחקר המח העכשוי. מאמר מעניין, אבל בעייתי. רציתי לדון בו, לנסח את החורים שמצאתי, לקבל אישור, או דווקא להשתכנע שאני טועה. יש תכנים כאלה, שקריאה היא חוויה פסיבית מדי בשבילם. זה הביא אותי לחשוב על המסגרת היהודית של בית המדרש, שבו נפגשים לקריאה משותפת ודיון, עם מורה, וגם ובעיקר ב"חברותות".  לא כמו בתי המדרש החילוניים הרגילים, שבהם לומדים את "ארון הספרים היהודי". (גברים) יהודים "עושים זמן לתורה". מה שמדגדג לי הוא להקים בית מדרש שבו אפשר יהיה "לעשות זמן" לדארווין, פוקו, חומסקי: התוכן פתוח להצעות. מה שחשוב הוא שנגנוב את המסגרת: לימוד קבוע בקבוצות קטנות ובהדרכה, לא בשביל התעודה, אלא מסקרנות ועניין, לשם שמים.

חשבתי על זה כשצפיתי בהרצאת TED "אתאיזם 2.0" של אלאן דה-בוטון (אד"ב). תמציתה: הדתות הן מוסדות שהתפתחו כדי לתת מענה לצרכים אנושיים. לכן יש בדרכי הפעולה שלהן הבנה פסיכולוגית ששווה להתייחס אליה. ברור שאין אלוהים, שאין תחליפים על-טבעיים אחרים, שעיקרי האמונה לא מעניינים. זה לא אומר שאין בדתות שום דבר מועיל.

כמובן שאני לא עושה צדק ל-20 דקות של הרצאה ב-38 מילים. כדאי שתצפו בעצמכם.

במובן מסוים ההרצאה היא טריוויאלית. ברור שהדת ממלאת בחיי המאמינים כל מיני תפקידים, ולא כולם תלויים באמונה. רשימת הדברים שאמרו עליהם שנוצרו כדי למלא את הוואקום שהשאירה הדת כוללת כמעט כל תופעה חברתית ב-200 השנים האחרונות; מלנין דרך פרויד ועד היצ'קוק. חלק מהתופעות האלה – הקומוניזם לדוגמה – הן תפיסות עולם סדורות, שאפשר לחשוב עליהן כתחליף מלא לדת. זה לא מה שאד"ב מציע. הוא לא מציע אמונות או דוֺגמות בכלל. הוא לא מנסה לייסד דת אתאיסטית חדשה.

מה שהוא מציע דומה יותר ל- mix & match: בואו נבין מה יש בדרשה שאין בהרצאה, מה יש בעלייה לרגל שאין בטיול, מה יש בקתדרלה שאין במוזיאון, ואם הדבר הזה הוא טוב, נחשוב איך לגנוב אותו.

ויש סיבה שהרעיון הזה רלבנטי דווקא עכשיו, והוא קשור לשם ההרצאה, "אתאיזם 2.0".

"אתאיזם 1.0" הוא השם של אד"ב ל"אתאיזם החדש" שמזוהה עם דוקינס, היצ'נס והאריס. המינוח הזה רומז שההצעה של אד"ב מחליפה את האתאיזם החדש. זה לא נכון. אלה שני פרויקטים שונים.

האתאיזם החדש הוא פרויקט הסברה, שפונה בעיקר למתלבטים. זה טוב שהספר "יש אלוהים?" של דוקינס קיים, לטובת מי שהשאלה שבכותרת הספר מטרידה אותו. אבל אותי השאלה לא באמת מטרידה, ולכן הוא היה לי קצת משעמם. שני הפרויקטים יכולים להתקיים במקביל: דוקינס פונה ל- 80% שמאמינים (או לפחות לאלה מהם שמוכנים להקשיב); אד"ב פונה ל-20% שלא (המספרים מתייחסים ליהודים בישראל, לפי סקר שפורסם בינואר 2012). אני שייכת לסוג השני, ולכן הפרויקט של אד"ב מרגש אותי יותר.

אבל "אתאיזם 2.0" הוא בכל זאת שם סביר, כי הרטוריקה של "האתאיזם החדש" מציגה את הדת כמקור כל הרע, או קרוב לזה. אד"ב אומר, ואני חושבת שאני מסכימה איתו, שנוצר שיח שבו אם אתה לא מקבל את האמונה הדתית, אתה לא אמור להתעניין בשום דבר שהדת מציעה. גרסה 2.0 של תוכנה אמורה להוסיף עוד פיצ'רים על גרסה 1.0. הפיצ'ר הנוסף באתאיזם 2.0 הוא האפשרות, גם למי שדוחה את הדוקטרינות, להתעניין "בדרכים שבהן דתות נושאות דרשות, מטפחות מוסריות, בונות רוח קהילתית, משתמשות באומנות ובארכיטקטורה, מעוררות השראה למסעות ומעודדות לראות את יופיו של האביב."

נחזור אלי. אני פריקית של לוחות מודעות. אני מתעכבת לידם מתוך תקווה שבמגוון שבין קורס ספרדית למופע אוונגרד, אני אמצא את מה שחסר לי בחיים. לא שאני יודעת מה אני מחפשת, אבל כשאני אראה את המודעה שמפרסמת בדיוק אותו, אני אדע. וזאת תהיה גאולה כפולה, כי בו בזמן שאני אגלה מה חסר לי בחיים, יהיה מולי מספר הטלפון של מי שיכול לתת לי אותו.

יש סוג של מודעות שמתקרבות אולי להיות המודעה: "איך לממש את הפוטנציאל שלך?", "איך לשלוט בחייך?", "איך לא לריב עם עצמך?". פעם אחת, מזמן, מודעה כזאת ממש מצאה חן בעיני, אז הלכתי. התברר שזה סיינטלוגיה. וזה תמיד זה: סייטנולוגיה, או קבלה, או רוחניזם אחר.

אז אני מדמיינת מקום שמציע סדנאות כאלה בלי להדרש להבלים על-טבעיים. תראו מודעה עם גרפיקה מושכת, תבואו ל-3 שעות אחר הצהריים. המחיר יהיה סביר, והדברים שתשמעו יעודדו אתכם להשתמש באינטלקט ובביקורתיות שלכם, ולא לעקוף אותם. אולי בנוסף, בשבת בבוקר, תוכלו לבוא לשמוע את עמוס עוז מדבר על אהבה וחושך, ולשאוב מדבריו רעיונות, הדרכה, עידוד.

ייתכן ששני הרעיונות שלי למימוש "אתאיזם 2.0", בית המדרש ומרכז הסדנאות, לא מדברים אליכם. יש בהרצאה של אד"ב כיוונים נוספים. הוא גם כתב על זה ספר.

אני מאד רוצה לדעת מה דעתכם. ההרצאה דיברה אליכם? מה דעתכם על בית המדרש שלי? על מרכז הסדנאות? אולי יש לכם רעיונות אחרים? האם הדבר הזה יכול להתחבר לפעילות שלנו כספקנים?


[הטקסט המלא באנגלית של ההרצאה נמצא כאן. ההשראה למרכז הסדנאות שהצעתי היא ה- School of Life בלונדון, שאד"ב הוא ממייסדיו. הספר שהוזכר בפסקה הלפני אחרונה הוא Religion for Atheists; לא קראתי אותו. יש קטע קצר ממנו כאן. הציטוט בנוגע לדרכים שבהן הדתות נושאות דרשות, וכו', מתורגם מתוך הקטע הזה].

על הקשר בין פקקי תנועה למטרות התנועה הספקנית (טור דעה)

מאת: אורן שעיה

[הרשימה הבאה היא תמליל של הרצאה קצרה בת חמש דקות שהעברתי במסגרת 'הבמה הפתוחה' באירוע ספקנים בפאב תל-אביב בתאריך ה-17.01.12. שימו לב כי טור זה אינו טור מדעי אלא טור דעה. דעתכם אינה כדעתי? מצוין. טקבקו לי את הצורה!]

פקק תנועה בדרך בגין בתל-אביב (התמונה מויקיפדיה)לפני זמן מה שמעתי הרצאה בנושא פקקי תנועה. המרצה בדיוק חזר משהות באנגליה בה ביצע את עבודת הפוסט-דוקטורט שלו בנושא. במהלך ההרצאה הוא סיפר כי מחקרים שעקבו אחרי עומסי תנועה באנגליה הראו שב-30-40 השנים האחרונות זמן הנסיעה הממוצע לאדם ליום הוא כשעה. הזמן נותר שעה מחד גם לאחר שנבנו מחלפים ואוטוסטראדות ומאידך גם בתקופות בהם לא נעשה דבר מצד הרשויות להלחם בבעיית עומסי התנועה. כלומר – לא משנה מה נעשה, הזמן נשאר שעה (ההסבר המשוער לתופעה כולל תהליכי משוב שאינם מענייננו כאן).

מכאן הגיע המרצה למסקנה המתבקשת שאולי לא כדאי להשקיע כספים כה גדולים בפרויקטים עתידיים לכבישים ומחלפים חדשים ויקרים, שהרי ממילא זה לא עוזר.

הקהל התמרד: "אז מה אתה מציע? שנשב בפקקים ולא נעשה כלום?!". "לא", השיב המרצה, "יש דברים שכדאי לעשות, אבל ראשית צריך להבין מה המטרות שלנו מכיוון שככל הנראה המטרה של להוריד את זמן הנסיעה אינה מוצלחת ".

במפגש ספקנים בפאב של חודש דצמבר הרצה ערן שגב, נשיא אגודת הספקנים האוסטרלית. בהרצאתו סיפר ערן על ההצלחות של הספקנים האוסטרליים (הוא התמקד באחת אבל יש כמה) ומעורבותם בסגירת כמה מיזמי שרלטנות. זה לא היה קל ודרש זמן, כסף ומאמצים רבים (בין היתר בגלל הצורך להתמודד עם תביעת SLAPP טורדנית) ולכן ההישגים מעוררי השראה.

אך למרות ההצלחות, ההרצאה גרמה לי לחשוב: האם באמת ירד מספר השרלטנים באוסטרליה בעקבות הצלחות אלו? האם ירד מספר השרלטנים לאורך זמן? וחשוב מכך, האם ירד מספר הצרכנים הפוטנציאליים של מוצרי השרלטנות? לדעתי לא. אנחנו מכירים למשל את המקרים המפורסמים בהם חשף ג'יימס ראנדישרלטנים רק כדי לגלות שלא זאת בלבד שאחרים החליפו את מקומם אלא שאלו המשיכו תוך זמן קצר לפעול ולהרוויח כסף (ראו לדוגמא את מקרה פיטר פופוף).

אתם וודאי אומרים כעת לעצמכם: כן, כן, הבנו לאן אתה חותר. צריך להפחית באקטיביזם הספקני ולהשקיע בעיקר בחינוך והסברה. ואני אומר: כן, חינוך זה אכן חשוב, אבל האם זה יעזור? לדעתי לא. האדם הממוצע נוטה באופן טבעי למיסטי, זה טבוע בנו. אותו אדם ממוצע אינו רוצה לדעת הכול. להפך, הוא מעדיף שדברים יישארו עלומים והאופציות פתוחות.

"אז מה אתה מציע? שלא נעשה דבר? שנתייאש ונבכה?" אתם מתמרדים ואני משיב: לא, ההפך. המשיכו בפעילויות האקטיביזם הספקני. המשיכו להתריע נגד השרלטנים. המשיכו בפעילויות החינוך. המשיכו לכתוב בבלוגים. המשיכו להעביר הרצאות.

אך בין כל אלו חשוב להבין מה המטרות.

לעניות דעתי, הדגש אינו על להוריד את מספר השרלטנים או מספר הצרכנים של מוצרי השרלטנות מכיוון שאינני חושב שזה ריאלי.

המטרות לדעתי הן:

  1. לדאוג שמידע אמין יהיה זמין (ובעברית) לכל מי שמעוניין בו בנושאים של חשיבה ביקורתית, השיטה המדעית ובחינת סוגיות פסאדו-מדעיות ולשמש מודל לחיקוי ובכך להקל על המתלבטים בנושאים אלו.
  2. לייצר קהילה המורכבת מאנשים בעלי שפה משותפת אשר הדברים הללו חשובים להם ובכך ליצור הזדמנות לחיברות והחלפת מידע ורעיונות.

וחשוב לא פחות: ליצור פלטפורמה נוחה בכדי להתלונן אחד לשני על כתבות איומות במדור הבריאות שלYnet.

ניסוי באוקופונקטורה מלמד על יעילות השיטה?

מאת: עמית בן-בסט

מחטי דיקור סיני (תמונת אילוסטרציה).

"מחקר ישראלי: דיקור תורם להצלחת טיפולי פוריות" צועקת הכותרת של כתבה שהתפרסמה לאחרונה במדור הבריאות של ynet. לפי המחקר שנערך על-ידי חוקרים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, טיפול בדיקור וברפואה סינית צמחית מסייע לנשים המנסות להכנס להריון בעזרת טיפולי הפריה.

מי שעוקב אחרי התנועה הספקנית אולי שם לב שאנחנו נוטים להיות ביקורתיים למדי בקשר לאפקטיביות של הרפואה הסינית לסוגיה, ובפרט בקשר לשיטת הדיקור הסיני. מצד שני הטענה העיקרית שמעלים ספקנים נגד רפואה אלטרנטיבית היא שאין מחקרים. איפה המחקרים? אנחנו תמיד שואלים. תראו את המחקרים ונשתכנע. ובכן הנה מחקר. אז בואו נבדוק אותו.

באופן אופטימלי כדי לקבל טענה חריגה כזו היינו רוצים אוסף של מחקרים נפרדים שנערכו על-ידי קבוצות שונות. היינו רוצים שהמחקרים יהיו מחקרים קליניים בסמיות כפולה, עם בקרת פלסבו, שהם יערכו על קבוצות גדולות, ושהם יתנו תוצאות מובהקות סטטיסטית. והיינו רוצים שהמחקר יתפרסם בכתב עת או כנס מכובד עם ביקורת עמיתים קפדנית. אז מדובר פה רק במחקר בודד, שזה לא מספיק לשכנע אותנו בכל מקרה, אבל בואו נבדוק אם המחקר הזה מקיים את יתר התנאים כדי שנדע אם כדאי לספור אותו כמחקר ראשון מתוך קבוצה שאולי תלמד אותנו משהו חדש.

אז בואו נראה. האם המאמר התפרסם בכתב עת רפואי מכובד? לא בדיוק. אתר ThePulse טוען כי המאמר פורסם בכתב העת Journal of Integrative Medicine, לא בדיוק מעוז של כתיבה מדעית מכובדת שבו מאמרים זוכים לסינון ביקורתי. יותר מקום לפרסם בו מאמרים המהללים שיטות רפואה משלימה. האתר של אוניברסיטת תל-אביב, שמדווח על המחקר גם כן, כלל לא מזכיר את הפרסום ומגדיר את התוצאות כ-"ממצאים ראשוניים". טוב, לא נורא, גם אם אין אישור של מומחים ביקורתיים אולי אם נבדוק בעצמנו נמצא שהמחקר איכותי.

הדבר הבא שהיינו רוצים לראות הוא תוצאות משמעותיות סטטיסטית על קבוצה גדולה של נשים. גם זה לא ממש תקף. המחקר נערך על בסך הכל 29 נשים שטופלו בהזרעה תוך רחמית בנוסף לרפואה סינית ועוד על "קבוצת בקרה" של 94 נשים שטופלו בהזרעה תוך רחמית ללא רפואה סינית. טוב, לפחות נראה שיש לנו חלוקה לקבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת. אולי אפשר לעבוד עם זה.

אבל חכו עם זה. אם אנחנו הולכים לאבסטרקט של המאמר אפשר לראות שמדובר במחקר רטרוספקטיבי, שזה אומר מחקר שנערך בדיעבד על נתונים של 123 נשים שעברו טיפולי הפריה ובחרו בעצמן אם להשתמש ברפואה סינית או לא. כלומר, בניגוד למה שכתבתי בסוף הפסקה הקודמת, גם חלוקה אמיתית לקבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת אין פה באמת. להלכה היו יכולים להיות גורמים חברתיים וביולוגים שונים ומשונים אשר דחפו את הנשים לבצע את הבחירה שלהן, ואשר גם השפיעו על שיעורי ההצלחה בשתי הקבוצות.

הדרישה הבאה שלנו היא סמיות כפולה. סמיות כפולה פירושה שלא האנשים עליהם נערך הניסוי, ולא החוקרים שעורכים את הניסוי, יודעים מי שייך לאיזו קבוצה, וזאת כדי שלא תהיה הטיה לא מודעת של התוצאות בגלל הידע הזה. סמיות כפולה אין בניסוי הזה. הנשים יודעות טוב מאוד אם הן קיבלו רפואה סינית או לא, וגם החוקרים יודעים.

הדרישה האחרונה שנותר לנו לעבור עליה היא שתהיה בקרת פלסבו. כלומר שקבוצת הביקורת תקבל איזשהו טיפול שהוא זהה מבחינתם בכל דרך לקבוצת הניסוי, אבל אינו תקף מבחינת הרפואה הסינית. הסיבה שזה חשוב היא כדי לפסול השפעות פסיכולוגיות. אפקט הפלסבו הוא תופעה מוכרת בה לטיפול מזויף יש תוצאות רפואיות אמיתיות, כנראה בגלל עצם התחושה של הפציינט שהוא קיבל טיפול. מכיוון שמטרת המחקר שאנו מדברים עליו היא לבדוק ספציפית את התועלת שברפואה הסינית, ולא סתם את התועלת שבתשומת לב, עיסוי לא קונוונציונלי, ובליעת תערובות צמחיות בעלות ריחות משונים, חשוב שתהיה בקרת פלסבו טובה. אבל מכיוון שמדובר כאן במחקר רטרוספקטיבי העוסק בנשים שבחרו אם לקבל טיפול משלים או לא, כמובן שאין בו בקרת פלסבו כלל, מה שדי מעקר אותו מערך כמדד ליעילות הרפואה הסינית גם אם כל הפרמטרים האחרים היו תקינים, פשוט מכיוון שעצם התחושה של 29 הנשים שהן מקבלות טיפול נוסף עשויה היתה להשפיע על מידת הצלחתו.

בקיצור: מדובר פה במחקר שלא עומד באף-אחד מהקריטריונים החשובים הדרושים כדי לגרום לנו לשנות את דעתנו. גם החוקרים, כך נראה, מתייחסים אל מסקנותיו כ-"ממצאים ראשוניים" ולא יותר.

נשאלת השאלה: למה בדיוק ראויים ממצאים ראשוניים כאלה לפרסום בכלי התקשורת האינטרנטי המוביל במדינה, בצורה שמטעה את הציבור? התשובה היא כנראה שאדם כלשהו שמעניינים אותו יחסי ציבור הרבה יותר מאשר אמת מדעית דאג להפיץ את הודעת היח"צ הזו לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ושכלי התקשורת שלנו, שוב, כשלו בחשיבה ביקורתית בנושאי מדע ונפלו לסנסציונליזם.

חמור קופץ בראש, או איך זה שאני עדיין משלם חשבון חשמל?

ב-28 ביוני 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית, התראיין יעקב מרידור (מי שעתיד להיות שר הכלכלה בממשלת מנחם בגין שתקום) לרדיו והכריז כי הוא עובד עם מדען שהמציא מכונה לייצור אנרגיה ביכולת תפוקה אדירה ויעילות גבוהה ממה שהיה ידוע עד אז. הוא הסביר למראיינת: "זה כאילו לקחת נורה רגילה של בית ואת מאירה במנורה הזאת עיר שלמה כמו רמת גן", או כמו שזה ייחרט בזיכרון הקולקטיבי: נורה שתאיר את כל רמת-גן [1].

ב-23 במרץ 1989 ערכה אוניברסיטת יוטה מסיבת עיתונאים בסולט-לייק סיטי. מטרת ההתכנסות: להכריז בגאון על כך ששני פרופסורים מכובדים לכימיה מהאוניברסיטה, מרטין פליישמן (Fleischmann) וסטנלי פּוֹנס (Pons), גילו מקור אנרגיה בלתי נדלה ושאינו מזהם. הם כינו אותו 'היתוך קר' משום שלטענתם הוא ייצר תהליך של היתוך גרעיני (בדומה למה שמתרחש למשל בשמש) בצורה פשוטה במעבדה.

אז איך יכול להיות שבסוף שנת 2011 אני עדיין משלם הון תועפות לחברת חשמל על ייצור והובלת חשמל לביתי? על כך ברשימה הבאה.

תחנת הכוח רדינג מכיוון דרום-מערב. המקור: וויקיפדיה.

למעשה הסיפור פרץ בעיתונות כבר בבוקר אותו יום, שעות לפני מסיבת העיתונאים,  בכתבה בוול-סטריט ג'ורנל. במשך השבועות הבאים ימשיך העיתון לפרסם כתבות אופטימיות בנושא, כאשר שני הצדדים מרוויחים: האוניברסיטה משתמשת בעיתון למכור את רעיון ההיתוך הקר והעיתון משתמש בהיתוך הקר למכור עיתונים.

הידיעה הכתה גלים בקהילה המדעית. רבים ניסו לחשב ולבדוק האם מה שטענו פליישמן ופונס אפשרי. הבעיה הייתה שמעט מאוד פרטים טכניים ניתנו במסיבת העיתונאים וכל ניסיון לדלות מידע נוסף נתקל בחומה בצורה. נורת האזהרה הראשונה נדלקה, היכן ביקורת העמיתים?

אז מה בעצם טענו פליישמן ופונס? נשימה עמוקה … ובואו נתחיל. טענתם הייתה שבמהלך אלקטרוליזה שלמים כבדים גרעיני דאוטריום נדחסו בצפיפות כל כך גבוהה על אלקטרודת הפלדיום עד שהם התחברו ושיחררו כמות אנרגיה גדולה. ולמי שהמושגים אינם מוכרים לו, להלן מקרא: אלקטרוליזה היא פירוק כימי של חומר על ידי זרם חשמלי, מים כבדים דומים למים רגילים, אך במקום שני אטומי מימן ישנם שני אטומי דאוטריום ואותו דאוטריום הוא איזוטופ של אטום המימן שגרעינו מכיל פרוטון ונויטרון בניגוד לפרוטון בלבד ולכן הוא כבד יותר. 

איור סכמטי של תא אלקטרוליזה. המקור: וויקיפדיה.

גרעיני הדאוטריום הם בעלי מטען חשמלי חיובי ולכן דוחים אחד את השני. אך אם ניתן לקרב אותם מספיק,הכוח הגרעיני החזק נהיה דומיננטי ושני הגרעינים יתאחדו לגרעין הליום (שני פרוטונים ושני נויטרונים). מצב זה אינו יציב ואנרגיה עודפת תפלט על ידי שחרור נויטרונים וקרינת גמא, כאשר מאחור נשאר בין היתר הליום-3 (איזוטופ קל של הליום). תהליך זה אפשרי בטמפרטורות אדירות למשל בשמש (פצצת מימן מישהו?). לכן יצירת התהליך בטמפרטורה נמוכה ובתנאים מבוקרים במעבדה היה כל כך מהפכני וקשה לעיכול.

כך או אחרת, את התוצרים של התהליך (נויטרונים, גמא והליום) ניתן למדוד בכדי להכריע האם התבצע היתוך או שלא. מספר הנויטרונים עליהם דיווחו פליישמן ופונס היה נמוך בהרבה מהמצופה מתהליך היתוך גרעיני. כמו כן, אף קבוצה אחרת לא הצליחה לשחזר את התוצאות שלהם. ביקורת נוקבת נוספת שהועלתה הייתה שניסויי ביקורת פשוטים להפליא לא בוצעו. למשל ביצוע הניסוי עם מים רגילים במקום מים כבדים. אם התוצאות נותרות בעינן, יש בעיה בהיפותזה (מכיוון שכעת אין גרעיני דאוטריום). פליישמן ופונס לבסוף שוכנעו לבצע את ניסוי הביקורת אך מעולם לא חשפו את התוצאות.

בינתיים, למרות הספקנות של הקהילה המדעית, גורמים מדיניים בארה"ב הביעו עניין רב בהשקעה כלכלית בטכנולוגיה החדשה והאופוריה הרקיעה שחקים. ב-26 באפריל, כחודש לאחר מסיבת העיתונאים התכנס הקונגרס לדון בסוגית ההיתוך הקר. אוניברסיטת יוטה שכרה את שרותיה של חברת לובינג (Lobbying אושתדלנות בעברית) והכסף לפרויקט נראה מובטח.

ב-1 במאי, בכנס של ה-American Physical Society בבולטימור התקיים מושב מיוחד בנושא היתוך קר. פונס היה אמור להשתתף אך ביטל ברגע האחרון. במהלך ההרצאות התברר שהקונצנזוס בקהילה המדעית ביחס להיתוך הקר החל להתגבש. תיאורטיקנים הראו שההיתוך הקר מפר מספר לא מבוטל של חוקים פיזיקאליים וכימאים הצליחו להסביר את החום שהופק בניסוי ללא צורך בהיתוך גרעיני. הביקורת הגיע הפעם גם לעיתונים וגם לגורמים בממשל. ההצעה למימון ההיתוך הקר לא בוטלה אך מעולם לא הגיעה להצבעה.

מעשית ההיתוך הקר מת אבל פליישמן ופונס סירבו לוותר. הם עלו על עץ כל כך גבוה שעכשיו אפילו האפשרות של הודאה שאולי מה שהם מצאו לא היה היתוך אבל היה מעניין בפני עצמו כבר לא היה אפשרי עבורם. הם עזבו את אוניברסיטת יוטה והתגלגלו לעוד כמה מקומות אך היתוך קר לא יצא מזה [2].

אז מה היה לנו? שני מדענים פזיזים אשר מיהרו לתקשורת ללא ביקורת עמיתים ולאחר מכן ניסו להסתיר את הפרטים של הניסוי שביצעו; פוליטיקאים פתאים שהיו מוכנים לבזבז את כספי הציבור ועיתונות מגויסת ולא ביקורתית. ובשתי מילים: מדע רע!

אה כן, ומה עלה בגורלה של הנורה שתאיר את כל רמת-גן? ובכן, 'השותף המדעי' של מרידור התגלה כנוכל שהורשע בעברו בפלילים והשר הפך לחוכא ואיטלולא.

לקריאה נוספת בספר: 'Voodoo science – Robert Park'

———————————————————————-

[1] ניתן לקרא על הפרשה בוויקיפדיה או לצפות ביוטיוב בכתבה על הפרשה מארכיון ערוץ 1. [2] במשך השנים המשיכו מספר מדענים וחברות לעבוד על היתוך קר (לפעמים תחת שמות אחרים). כל כמה שנים מישהו יוצא בהצהרות אבל מקור אנרגיה רציני מעולם לא הוצג. אם אתם מעוניינים, גשו לדיווחים הבאים פהפה ופה (כולל קשר ישראלי) והחליטו בעצמכם אם אתם חושבים שיש דברים בגו.